| כתבות מהעיתונות:
[חזרה]
"שעת החסד" - כתבה בעיתון מעריב
מאת בועז גאון
רונן זינגר התחיל להתעורר ראשון. מבין ערפילי חלומות הלילה הקצרצר נחתו
עליו שקיות כבדות של מזון: אחת של אורז, השנייה של לחם. אחריהן בא זכרון
הביצים שנקנו יום קודם לכן במחיר הפסד בשוק הסיטונאי. כשזינגר נזכר
בעופות שרכש אמש, משטחים על משטחים של תרנגולות קפואות שיופשרו עד הערב
ויחולקו ברחבי ראשון-לציון עד חצות, הוא הכריח את עצמו להתעורר ולהתיישב
במיטה. אחרי הכל, ריח העופות (או אפילו ריח הזיכרון שלהם) עלול למלא את חדר
השינה ולהעיר את בני המשפחה הצעירה - האישה יפעת והבת שרה-טובה בת השנה
וחצי.
זינגר קם, נטל ידיים, שטף פנים. הרביץ שחרית חפוזה, אמר בוקר טוב לתמונה
הגדולה של הרבי מלובביץ' התלויה בפינת המטבח, התלבש ויצא. בחדר המדרגות
נשם עמוק, שפשף עיניים אדומות והדליק את הטלפון הנייד. הסלולרי הדהוי
והמצופה פלסטיק לבן השמיע שלוש נקישות גונג קצובות: בינג, בינג, בינג.
במהלך הלילה - זינגר ישן ארבע שעות - הצטופפו שמונה הודעות בנייד. שלוש
מהן ממתנדבים שרצו לעדכן כי אספו את המזון שנתרם אתמול ויביאו אותו למקום
המוסכם, סמוך לקניון רוטשילד היוקרתי בלב העיר, לקראת צהרי היום. מהכניסה
לקניון יסחבו זוג פועלים תאילנדים שנתרמו על ידי הקבלן יעקב כהן (חברת כ.א
והבנים) את המזון פנימה, לעבר סוף הפסז', למחסני ''קניון החסד'', במסגרת
פרויקט חלוקת המזון ''לב החסד'' שמפעיל זינגר בראשון-לציון.
קניון החסד צמוד לקניון רוטשילד. מי שיש לו יורד לרוטשילד מז'בוטינסקי
ופונה ימינה לקניון. מי שאין לו ממשיך עוד כמה צעדים במורד הרחוב ופונה
ימינה לחסד. מדי שבוע מתנהלת ברחוב רוטשילד מין חלוקה מעמדית בין שני
קניונים המופרדים זה מזה באמצעות שלושה מטרים של מרצפות בטון מוכתמות
במסטיקים ובפלאיירים המבשרים על ''מבצעים מדהימים'' בחנות לתחתוני עלית
בקומה השנייה.
במסגרת לב החסד מחולקות 1,500-1,000 מנות מזון בשבוע למי שהמדינה מתעלמת
מקיומו או במקרה הטוב טורחת להשמיצו כנרקומן של קצבאות. כשזינגר הצטרף ללב
החסד לפני שנתיים, חולקו ברחוב רוטשילד כמאה מנות מזון.
המעלית של זינגר הגיעה והוא נכנס עם הנייד דבוק לאוזן. הקשיב לשלוש
הודעות שהשאירו משפחות שביקשו להזכיר לו להביא את מנות המזון אליהן
הביתה. הן אינן מסוגלות, מבחינה פיזית, מבחינה נפשית, להיטלטל עם ילדיהן
לתור המסוכן עד כדי ריסוק צלעות ואובדן הכרה (על כך בהמשך) הנשפך אל רחוב
רוטשילד מהשעה 19:00 מדי יום חמישי.
ההודעה האחרונה, החשובה פחות, היתה מכתב ''סופשבוע''. הח''מ ביקש להזכיר
לזינגר כי קבענו להיפגש ב10:00- כדי להשיק סדרת כתבות שיכונו '24' שעות''
ובמהלכן נצטרף לאיש אחד בכל פעם כדי להאיר באופן מתמסר יותר פינות מוארות
פחות בהוויה הישראלית. מדוע מתמסר יותר? מכיוון שהתקשורתיות הישראלית, כך
נדמה, מכרה את נשמתה בשנים האחרונות למונח ''כותרת''. מה שאיננו ''כותרת''
נשאר על שולחנות העריכה לצד קופסאות הפיצה הריקות. הצטרפות רצופה של 24
שעות אמורה לאפשר סיקור מסוג אחר. נכנה אותו ''סיקור פנורמי''.
זינגר סיים להקשיב להודעות, נכנס למיצובישי וכיוון אותה לרחוב רוטשילד.
הוא הסתכל במראה וניסה להיזכר כיצד נראה בפעם האחרונה שפגש את כתב
''סופשבוע''.
זה היה עשר שנים קודם לכן. זינגר היה איש מודיעין חילוני. רצה להיות
פסיכולוג. היה יושב במשרד שלי שעות ומשוחח על עתידו הפוטנציאלי. מי היה
יכול לדעת אז ששלוש שנים אחרי השחרור, באקראי, בבית חב''ד הראשל''צי, אגב
קניית מזוזות לחנוכת בית, יפגוש זינגר את הרב יצחק גרוזמן ויצלול בהדרכתו
לתוך ים התובנות ספוגות הצדקה של הרבי מלובביץ'?
ממול צפצף מישהו. מול הכניסה לקניון החסד בין שני ג'יפים נוצצים חיכו ארגזי
הירקות העמוסים מלפפונים, בצל, עגבניות וחצילים. זינגר נשם לרווחה.
ירקות במקום פאב
גם ההליכה שלו השתנתה. זינגר, שחיין לשעבר, אצן שליחים, אמן קיוקו שנקאי,
אמנות לחימה שבה החוכמה היא לפצפץ את ראשו של היריב לפני שהוא מספיק לומר
בוקר טוב ביפנית, נהג לקפץ במעלה בסיס המודיעין שבו שירתנו יחד. היום יש לו
הליכה דובית משהו.
השעה היתה 10:30, וזינגר הוביל אותנו דרך הכניסה האחורית לתוך מחסני
הקירור של לב החסד. מכאן היו חומקות המשפחות הנזקקות בראשית הדרך, כאשר
מצבת מקבלי קצבאות המזון מנתה רק כמה עשרות. ככל שהתארכה הרשימה התפתל התור
לעבר הצד הקדמי הפונה לרחוב רוטשילד. בשלב מסוים התנדפה גם הבושה.
מסוף המסדרון, לבוש חולצה לבנה, שרשרת זהב (על הצוואר ועל היד), סמוק
לחיים ובעודו מוביל תורם פוטנציאלי פנימה, נכנס למחסנים אחד משותפיו של
זינגר לארגון, איש הביטוח זאב לנגזם. לצדו עמד איש עסקים נבוך. ''תכיר'',
אמר לנגזם לזינגר, ''זה רמי, מרמי מחשבים''.
זינגר לחץ ידיים, הסתכל לרמי עמוק בעיניים עד הלב. ''אני מקווה שתוכל
לעזור לנו'', אמר ויצא לפקח על התאילנדים. לנגזם הביט בי והריח הזדמנות
לפנות נרגשות לעם היושב בציון. ''אתה תיכנס פנימה'', דחק ברמי, ''אני תכף
מתפנה''.
לנגזם התיישב ליד שולחן פלסטיק לבן ודביק שכוסה במפת פלסטיק דביקה
וכחולה, הצית סיגריית ,LM שקשק את ידו השמאלית הענודה בשרשרת הזהב ושאל
מה הייתי רוצה לדעת.
איש הביטוח והחסד זאב לנגזם נולד בפולין ועלה לישראל כשהיה בן חמש. הוא
גדל בראשון, למד בראשון, התאהב בראשון, התחתן בראשון, הוליד כאן ילדים.
''פעם הייתי הולך ברחוב ועוצר כל רגע להגיד שלום לחברים'', הוא אומר.
''היום אני הולך ברחוב ולא מכיר אף אחד''. ויש עוד הבדל: ''היום אתה הולך
ברחוב ואתה רואה אנשים נכנסים לצפרדעים של הזבל ומחפשים אוכל. זה אף פעם לא
היה. אני בעצמי הוצאתי שלושה אנשים מהצפרדעים האלה והבאתי אותם לכאן''.
לנגזם הוא איש החיים הטובים. אוהב לאכול, אוהב לשתות, אוהב לבלות. עד
לפני כמה שנים היה לו פאב. היום יש לו סוכנות ביטוח. הוא גם נושא בתפקיד
עתיר הזכויות והרושם של יו''ר ועדת הביקורת של הלשכה הארצית של סוכני
הביטוח.
לנגזם ואשתו איטה נהגו לצאת לבלות מדי יום חמישי. לפני שנתיים, בדרך
לבילוי אלכוהולי, הבחינו בתור דחוס ליד הכניסה לקניון. לנגזם מיהר לכיוון
התור. הוא הבחין בשני חברי ילדות שלא ראה שנים, לחץ ידיים ושאל: ''מה
מחלקים כאן?''. ''אוכל'', אמר לו החבר והשפיל מבט. ''מחלקים כאן אוכל''.
לנגזם, אולי מרוב מבוכה, נשאר כדי לצפות בטקס החד שבועי של ההימחצות
האנושית של 900 וכמה נפשות לעבר פתח קניון החסד. בתום החלוקה, בשתיים
לפנות בוקר, הוא נכנס פנימה, שאל מי האחראי, פגש את רונן זינגר וקובי דושיץ
(איש חב''ד בן 25) ואמר להם כי הוא מעוניין להחליף את בילויו השבועי בפאב
בהתנדבות. הוא ואשתו איטה כמובן.
השעה היתה 12:00 בצהריים. מרחוק התקרב זינגר אחרי שסיים לתדרך את הפועלים
התאילנדים כמו גם לדבר בטלפון עם המאמנים של קבוצות הנוער של ראשון-לציון,
כדורגל וכדורסל, שהסכימו לפנייתו לשלוח את הנבחרות לסייע בחלוקת החג. מה זה
הסכימו? נכנעו. זינגר הוא ניג'ס. אם ירצה מכם משהו, יתקשר פעם אחת וישאיר
הודעה; יתקשר שוב וישאיר עוד הודעה; יתקשר בשלישית וישאל אם קיבלתם את שתי
ההודעות הראשונות; בהודעה השמינית תמצאו את עצמכם בדרך לרחוב רוטשילד עם
בגאז' מלא ירקות.
לפני פרידה (זמנית) שאלתי את לנגזם מה תגובתו הרגשית למה שמתרחש כאן כל
שבוע. ''אני כועס'', אמר והסמיק, ''כי מה שאנחנו עושים כאן זה במקום
הממשלה. אנחנו עושים כאן את מהשצריכים לעשות חברי הכנסת, שהם חבורה של
בלה בלה בלה שמדברים ולא עושים כלום''.
אתלטיקה רוחנית
קפה אפרופו בראשון צמוד לסניף מועצת הפועלים המקומי. הסניף נטוש ומזכיר בית
מפואר לשעבר שהתגוררה בו פעם אישה זקנה שרוחה עדיין משוטטת בין החדרים. אם
הייתי ילד ראשל''צי הייתי חושש להתקרב לכאן אחרי שקיעת השמש שלא בלוויית
מבוגר חמוש ברובה אוויר. ה-ל' של ''מועצת הפועלים'' נפלה ולא הוחלפה. נותרה
''מועצת הפועים''.
השעה היתה 15:00, מין שעת ביניים - בין הגעת המזון לבין הגעת המתנדבים.
זינגר, שידע כי מצפה לו לילה ארוך, הציע שנקפוץ לאכול משהו. ישבנו שעה
ובמהלכה הוא סיפר מה עבר עליו בעשר השנים האחרונות וכיצד הפך מבן תפנוקים
ראשל''צי (אביו הוא דני זינגר, דמות ראשל''צית ידועה, איל נייר ודפוס
מקומי) לחסיד הרבי מלובביץ' המסור להאכלתם של אלה שהמדינה איננה מסוגלת
או איננה רוצה להאכיל.
אחרי שירות של שנה וחצי במודיעין, נלקח רב''ט זינגר על ידי ראש אכ''א -
באישורו האישי של תא''ל זאב פרקש, מפקד יחידת המודיעין שבה שירת (היום
ראש אמ''ן) - כדי לשמש מדריך חילי לקרב מגע. אחרי פציעה (הוא שבר שלוש
צלעות במהלך אימון) והדרכה של שנה בבסיסי מודיעין הוא השתחרר ונרשם
ללימודי פסיכולוגיה. הוא חיפש משהו אבל לא ידע מה. הוא פרש אחרי סמסטר.
לבית חב''ד בראשון הגיע במקרה כדי לקנות מזוזות לבית משפחתי חדש. הרב
גרוזמן, איש חב''ד המקומי, שאל אותו אם הוא יודע מה זה מזוזה. זינגר השיב
שלא אבל שהיה רוצה לדעת. גרוזמן ''ראה שיש כאן חומר טוב שאפשר לתפוס
אותו'' (כהגדרתו) והחל לספר לזינגר על מהות החסידות ועל השליחות של בית
חב''ד.
זינגר נתפס. מה שתפס אותו, ככל הנראה, וזאת על בסיס שיחה שניהלנו בביתו
בשלוש לפנות בוקר אחרי ארוחה כבדה של עוף, תפוחי אדמה ואורז אדום, היה
תפישת העולם שלפיה הנשמה היא דבר שיש לעבד, לשפר, לחזק; בדיוק כמו שריר.
זינגר הספורטאי התאהב אם הבנתי נכון באתלטיקה של המוסר. את נשמתו הוא ממשיל
לפיסת עור שיש לעבדה שוב ושוב אל מול הסכין הקהה של המציאות, עד שתהיה
חלקה, מושלמת ונטולת חיכוך. ''השאיפה הכללית'', הוא אומר, ''היא לתקן את
עצמך ואת העולם, כי כל בן אדם הוא עולם קטן''.
הנייד צלצל וזינגר מיהר לענות: ''מי זה? אה, תן לי אותו. כפיר? מה נשמע, זה
רונן. אני מבין שאין לך עופות? מה יש לך שאתה יכול לתת לנו? קורקבנים יש
לך? מה יש לך שהם לא צריכים להכשיר? אתה יכול לתת לי את הפולקע שאז
דיברנו? זהמאוד יעזור לי, כפיר. תשתדל לתת לי כמה שיותר את הפולקע, ואם
לא, לשלב קצת קורקבנים. או-קיי? המון תודה, אחי. תודה''.
ריבועים בבטן
המסדרון המוביל מרחוב רוטשילד למחסן קניון החסד, אורכו כעשרה מטרים. בקצה
הפסז' שתי חנויות. האחת של יורם הרפז מ''רשת דלאל - הכל לחייל'', המוכר
תחתונים, גופיות וגרביים. ממול חנות הנעליים ג'וליו של האחים סופר. הרפז
וסופר העיפו בזינגר מבטים מחודדים בכל פעם שנכנס ויצא במסדרון.
בשעה 16:00 עמד הרפז, בחור חביב ופילוסופי עם משקפיים מרובעים, מאחורי
הקופה שלו והניח לכתפו השמאלית להתחכך בבטנו החשופה והמסוקסת של דוגמן
תחתונים המונצח (בעותקים רבים) על חבילות הקרטון השחורות שעל המדף. אם
לשפוט מחבילות התחתונים, אידאל היופי הגברי מודל 2003 בישראל הוא זה: עם
ריבועים בבטן, קפוץ תחת ומבטו נודד הרחק, אולי מעבר לים.
הרפז אמר שהוא מבין שיש אנשים רעבים בראשון. הוא גם חושב שצריך לעזור
להם. אבל למה כאן? ומה זה אשמתו? ולמה הוא צריך למכור פחות תחתונים בימי
חמישי? ''תראה'', יישר את משקפיו והעיף עוד מבט בזינגר שרץ כמו אלקטרון
מהמינוס של קניון החסד לפלוס של קניון רוטשילד, ''כמובן שהעזרה צריכה
להינתן. כמו שאני מכיר את הרב גרוזמן וכמו שאני מכיר את רונן זינגר ואת
קובי דושיץ, הם אנשי עשייה ואנשי חסד.רק שהמיקום, זה הקוץ. יש פה הלבנת
פנים. אנשים באמת נזקקים, והם מגיעים ועומדים פה בפרהסיה. כל אחד עובר פה
ושואל: 'מה זה התור הזה?'. יום חמישי אני יודע שהקופה שלי - חבל על הזמן.
חורבן''.
''סליחה'', אמרה לקוחה שנכנסה פתאום, ''יורם, אפשר לקבל שני גופיות מידה
36?''.
''בטח'', אמר הרפז. ''מרינה'', פנה לעוזרת שלו, ''את יכולה לעזור לה
בבקשה?''.
הרפז הוא ליכודניק. כמו כולם, מבחינה כלכלית השנה שלו היתה מחורבנת.
שאלתי אותו אם מצבו הכלכלי, יחד עם התור המשתרך מול חנותו, מרכולתו,
לקוחותיו, מדי יום חמישי, משפיעים על האוריינטציה הפוליטית שלו. הוא
הסתובב, רכן, הזיז כמה תחתוני בוקסר ושלף תמונה עם עמיר פרץ. ''הוא דיבר
איתי ואמר לי כמה דברים שאני חושב עליהם''. ואם פרץ יצטרף לעבודה? שאלתי.
תצביע עבורם? ''אני לא אצביע לעבודה. אבל גם לא לליכוד. אני אמצא
אלטרנטיבה''.
חנות הנעליים ג'וליו של האחים אהרון ויחזקאל סופר ממוקמת מול אימפריית
ההלבשה התחתונה של הרפז. כשנכנסתי ישב אהרון ליד הקיר עם הידיים על
הברכיים. הוא נראה עצוב ומתוח אך נכון לקרב. כאילו סופר את השעות לאחור
לקראת יום הדין. יחזקאל, האח, נשען עלהשולחן לא רחוק מהקופה וקמץ את
אגרופיו. שאלתי מה הם חושבים על זינגר ועל מפעל חלוקת המזון.
''מה שמפריע לי'', אמר אהרון בשקט והעלה את הווליום באיטיות, ''חוץ
מהזבובים והבלגן והרעש, זה שמביאים לך לפעמים סחורה רקובה לפה, שמים לך פה
דגים בקיץ, בא לך נחיל של זבובים לתוך החנות. אנחנו משתגעים! אבל הבעיה
הקשה יותר היא המראה של הדברים האלה, שאני כל יום חמישי צריך לחוות את זה
מחדש''.
רגע אחרי ששאלתי למה הוא מתכוון התפרץ פנימה זינגר. הוא נראה לחוץ והסביר
שהמחסומים עוד לא הועמדו והשוטרים לא הגיעו, ואנשים החלו להתגודד ליד
הכניסה. אהרון הביט בו והמשיך: ''האנשים האלה, שמתיימרים להיות יפי נפש,
שאמורים לעזור לקהילה ולתמוך באנשים נזקקים, מנצלים את האומללות של האנשים
המסכנים האלה. הם מלבינים את פניהם של המסכנים על מנת לפאר את שמם!''.
זינגר, במקום לברוח, התיישב לצד אהרון ושילב ידיים. ''את הצדקה ביהדות צריך
לתת בשקט!'', ירה סופר לעבר זינגר וכיוון לעברו אצבע מחודדת. ''לא לדבר
עליה ולא להראות אותה! אחרת אתה מלבין את פניהם של האנשים שבאים לכאן!
אני לא אומר לשים אותם במרתף, אני לא אומר לכסות אותם בברזנט, אבל אתה
מבזה את הבן אדם שמקבל את הפרוסת לחם, אתה רומס אותו!''.
''מה האלטרנטיבה?'', שאל זינגר. ''מה?'', שאל אהרון. ''כשפתחנו את המקום'',
המשיך זינגר, ''עזרנו לכמה עשרות. עכשיו שולחים לנו ממחלקת הרווחה של
ראשון 900 איש בשבוע. פנינו לראש העירייה עשר פעמים. בינתיים אנשים
רעבים''.
אהרון: ''לא מעניין אותי ראש העירייה. כמו שהאנשים באים לפה הם יכולים
לבוא לאזור של אחד העם''.
רונן: ''לא יוכלו להגיע''.
אהרון: ''רבותי, זה ביזיון לאנשים, זה לא הוגן! הפתרון הוא להעביר אותם
למקום אחר, למשל לאזור תעשייה. תשמע, תשמע, אני מוכן בעוד שבוע לקחת את כל
האוכל הזה ולחלק אותו בכיכר של העירייה עם כל האנשים על חשבוני. ותביא את
הטלוויזיה של המדינה והוא ייתן לך פתרון למחרת. אתה מוכן? אני שואל אותך,
אתה מוכן?''.
רונן שתק. הוא ביקש סליחה ויצא החוצה. השעה היתה 18:00. בעוד שעתיים
יבואו לכאן 1,500 אנשים רעבים. עם או בלי הטלוויזיה של המדינה.
טלפון מארואסטי
השעה 19:30. מוטי ארואסטי לבוש חולצת פולו סגלגלה ומשקפיים תואמים עומד עם
גבו לקיר, במין מובלעת לא סטרילית באורך חצי מטר המפרידה אותו מההמון
הדוחף, השוצף, הרעב, שמחכה לפתיחת הדלתות שמהן יזרמו בעוד 30 דקות בדיוק
(לנגזם עומד בדלת שלוב ידיים בשרניות ולא נותן לאף אחד לעבור) מנות מזון
מדודות.
ארואסטי, שדמותו הווינרית והשלווה מתאימה לתור של לב החסד כמו שיולי תמיר
מתאימה לכנס תמיכה בשמשון דרעי, הוא דמות ראשל''צית ידועה. הוא מפעיל בעיר
אולם אירועים בשם ''מוסקט''. מדי שישי נוהג ארואסטי להפריש 30 מנות מזון
לבית ספר סמוך עבור ילדים שאין להם. זינגר שמע על זה, השיג את הטלפון של
ארואסטי והחל למרר לו את החיים. ארואסטי, איש עם סבלנות של ברזל (רק תחשבו
איך התמודד כל השנים עם ההשוואות למיקי ברקוביץ'), נשבר והגיע ערב אחד
לרוטשילד 43 לראות במה מדובר. מה שהוא ראה סדק את ארשת ה''אני ניצחתי את
צסק''א'' שלו וצירף אותו למעגל התומכים. ארואסטי נתן לזינגר את הדבר היקר
ביותר שלו: את שמו. ''אני פועל מאחורי הקלעים'', הוא אומר. ''רונן אומר לי,
'תתקשר לפה, תתקשר לשם'. זה שונה כשהוא מתקשר וכשאני מתקשר''.
ארואסטי איננו היחיד שזינגר ישב לו על הווריד עד שהצליח לסחוב אותו
בשיערות לראות כיצד מחכים בתור למזון בישראל 2003. רשימת פעילי לב החסד
המחליפים את פעולת הממשלה על בסיס שבועי כוללת את עוזר ראש עיריית
ראשון-לציון לפיתוח עסקים, זאב פרלשטיין, ואשתו כוכי (בערב ביקורנו במקום
התנדב פרלשטיין במקום ועזר לסחוב שקים כבדים מלאים עופות מהמחסן לפינת
החלוקה); רפי ושלום, שני פנסיונרים עם טנדר, שחורשים את הארץ ואוספים
תרומות ומזון (את שלום פגשתי בלילה נשען על הטנדר ומעשן סיגריה. ''במילא
אין עבודה'', הוא אמר. ''לפחות נעשה טוב לאנשים''); שמשון זליג, יו''ר
ארגון הקבלנים (שביקר ברוטשילד 43 בהזמנתו של רונן, נזכר בילדותו הרעבה
בסיביר ונשבע לעשות כל מה שהוא יכול); שלמה קפלן, קבלן; מוטי רוזנבלום,
בעל חברת אחידוב תקשורת; משה לבהר, בעל סוכנות ביטוח; הקבלן דני יפרח,
שתורם משאית עם מנוף; שלמה גרינברג, יו''ר ועד עובדי התעשייה האווירית,
שתורם כסף בשם עובדיו, כמו גם יגאל אדרי מחברת ;PC Next יורם רהב, מחברת
רהב, תורם רכב; וחברת רב-מגן שתורמת רכב. זינגר מכיר את אייל יוסף, העובד
ברב-מגן. הוא חבר ילדות וזינגר התיישב לו על הווריד.
ארואסטי מתבונן בתור, מקמט את המצח, נושך את שפתיו, מנסה לעשות סדר בבליל
הצבעוניות הישראלית המעורבבת - מין אינטגרציה של רעב המאחדת צברים, רוסים,
אתיופים, מבוגרים, נשים, גברים, בעלי עסקים לשעבר, שכירים, אנשים עובדים,
מובטלים שנשלחו מהרווחה, ילדים המומים, תינוקות צורחים, זקנים בני 90
ותיכוניסטים שנשלחו על ידי אמא, שאין לה כבר כוח להידחף.
זה נראה כמו מחסום בכניסה לגבול. לא גבול מדיני אלא גבול מושגי, גבול
האמון - האמון שרובנו רוחשים למערכות החברתיות האמורות לדאוג לנו. כאן
אין אמון באף אחד. האנשים סומכים כאן רק על עצמם. לא על המדינה, לא על
זינגר, אפילו לא על מוטי ארואסטי.
לפתע זינק ארואסטי קדימה ותפס את אחד ממחסומי הברזל, רגע לפני שנפל ברעש
גדול על אחד השוטרים. הוא חזר לקיר קצת מטולטל אבל עדיין ''מוטי ארואסטי''.
שחקן הפולו על גבי הסוס שבפינת החולצה שלו נותר זקוף. שאלתי אותו מה כל מה
שמתרחש כאן אומר למי שהיה ונותר סמל של ישראל אחרת, זו היוצאת למתפרצות
מוחצות מתוך ידיעה כי העורף מתפקד. ''מה זה אומר?'' הוא השיב, ''זה אומר
שהמדינה בפשיטת רגל''.
זמן המכות
המכות החלו בסביבות 20:30. בשלב זה גירד זנבו של הנחש האנושי, שפדחתו היתה
תקועה בין הדלתות הפתוחות של קניון החסד, את הכניסה לקניון רוטשילד. בתוך
הקניון הסתובבו בנות נוער בין מדפי חנות הבגדים ומדדו חולצות שמבליטות את
השדיים.
לא ברור מי התחיל את המכות, אבל כמה דקות לפני כן הוציאו השוטרים מהתור
אישה שבירה למראה חמושה בעגלה ריקה והובילו אותה לעבר הכניסה. יש להניח
כי מישהו חשד בפרוטקציה, אמר משהו, דחף מישהו, ומה שהחל במרפק מקרי
בצלעות, פרי הצפיפות הנוראית, נגמר בסטירה מכוונת היטב. השוטרים קפצו
פנימה והפרידו את הנשים שהמשיכו לצווח. צווחתן הדהדה היטב באקוסטיקה
הקלסטרופובית של הפסז' הצר.
באותו זמן מול קניון רוטשילד עמדו כמה בני נוער סביב דוכן בחירות. בעוד
כחודש וקצת ילכו התושבים לקלפי לבחור ראש עירייה. שלושת המועמדים
המובילים הם מאיר ניצן, ראש העירייה המכהן; דוד ביטן, מועמד הליכוד ויו''ר
הסניף המקומי; ודב צור, המועמד מטעם שינוי.
הנושא החם על הפרק: הורדת מסים. צור מנסה לצייר את ניצן כסוציאליסט מהפכן
שדופק את מעמד הביניים. ''שר הפנים'', זועקת הכותרת הראשית של העיתון
שמדפיס צור על דעת עצמו (המחולק לעוברים ושבים), ''אישר את תוכנית דב צור
להורדת מסים!''. הפעילים של צור הם פרחי בורגנות: לבושים היטב, חמושים
במשקפי שמש אופנתיים, בהירי עור. ''אתה ידעת'', אמר הפעיל לירון צימברג את
מה שאמרו לו להגיד, ''שכל שנה מאיר ניצן מזרים 400 עובדים חדשים לעירייה?
אתה ידעת שיש לו תשע מזכירות?''.
שאלתי את הפעילים מה הם חושבים על התור הענק המתייצב כאן כמו גידול של
חוסר בתוך העורק הראשי של השפע הראשל''צי. אחד הפעילים, תכול עיניים
ומקורזל שיער (שביקש להישאר בעילום שם), משך כתפיים והשיב: ''יש כאלה
שילכו לעבוד בבניין או באני לא יודע מה, העיקר להרוויח כסף, ויש את אלה
שאין להם ואין להם כוח לעבוד. אני לא מוכן שישלמו מהמסים שלנו לאנשים
האלה. חוץ מזה רוב האנשים שעומדים כאן בתור ומקבלים אוכל הם רוסים. למה
הרוסים צריכים לקבל הכל ואנחנו לא? למה להם מגיע יותר מאיתנו? אנחנו
צריכים לשלם מסים בשבילם? וגם אם הם משלמים מסים, זה מכסף שהם מקבלים
מאיתנו. אני חושב שלא מגיע להם''.
חזרתי פנימה לחפש את זינגר. בדרך תפס אותי יחזקאל סופר שסגר את החנות
ונראה עצבני במיוחד. ''עכשיו אתה מבין?'', אמר בזעם עצור והצביע לעבר התור.
''עכשיו אתה מבין על מה דיברנו?''.
בנקודת הזמן הזאת קשה לאמוד את השפעת המדיניות הכלכלית של הליכוד על מידת
הפופולריות שלו בעיני מי שיעמוד רעב מול פתקי הקלפי של הכנסת הבאה. דבר אחד
בטוח: מומלץ לשב''כ לצרף את רחוב רוטשילד בערבי חמישי לרשימת המקומות שבהם
אסור בשום פנים לשר האוצר נתניהו לבקר. בלשון הגזמה, גם אם ייכנס נתניהו
לכנס של הג'יהאד האיסלאמי לבוש טישרט ''הליכוד - זה נכון'', סיכויו לצאת
בחתיכה אחת גבוהים יותר.
ויקי בכר הגיעה לרחוב רוטשילד מיפו עם בתה ליאור בת השש. היא מספרת שבעלה
ניהל את המחסן של IBMבראשון עד לפני כשנה. היא עבדה כמאבטחת במוסדות
חינוך. שניהם פוטרו בשנה האחרונה (בכר פוטרה כשנכנסה להריון) ומאז הם לא
מצליחים למצוא עבודה. על קניון החסד שמעו בטלוויזיה. בכר באה לבד כי בעלה
מתבייש.
שושנה עוזרי היא סבתא לנכדים ונשלחה לרוטשילד 43 על ידי מחלקת הרווחה של
ראשון-לציון, שאינה מסוגלת להתמודד עם מצבת הרעב התופחת בחזקות משולשות.
''בטח שזה קשה'', אומרת עוזרי. ''מה אתה חושב? אבל גם אני צריכה לאכול, לא?
מה אני, כבשה?''.
ליבגניה יש שלושה ילדים. היא עלתה מבלרוס לפני 12 שנה. בעלה עזב אותה עם
שלושה ילדים, והיא לא יכולה לעבוד כי אין מי שישמור עליהם. הילולת הקיצוצים
האחרונה של משרד האוצר הראתה לה את הדרך למחלקת הרווחה, שם אמרו לה שאין
להם כסף ויעצו לה לפנות לקניון החסד. היא באה היום כדי שתוכל לעבור את ראש
השנה בכבוד.
רביב יצחק התעלף במהלך העמידה בתור. שילוב של החום, הדחיפות, הגיל. הוא
בן 58 ונהג לעבוד כשומר בכפר חב''ד עד שפוטר. הוא טוען שהוא מחפש עבודה
ולא מוצא כי הוא לא צעיר והוא פצוע (הוא נפצע בקרב בגבעת התחמושת). הוא
הגיע לקניון החסד עם הבן שלו, ש''לא רוצה לעבוד''.
השעה היתה 21:00. שוטרי המשטרה האזרחית, שמדי הזית שלהם משווים להם מראה
של חיילי מג''ב, שלפו מהתור ילד בוכה עם פנס בעין. לא רחוק ממנו עמדה בחורה
צעירה וכועסת עם עגיל באף, שביקשה שאתייצב אצלה כדי לשמוע מה יש לה להגיד
על הממשלה, על הליכוד, על נתניהו. היא מזכירה רפואית במקצועה, שנזנחה על
ידי בעלה והתפטרה כדי לגדל את ארבעת ילדיה ולחיות, בלית ברירה, מביטוח
לאומי. היא שלחה ''אינספור קורות חיים'' אבל לא קיבלה תשובה. המעסיקים
שומעים שהיא אם לארבעה ועוברים הלאה.כידוע, מועמדים לא חסרים.
היא פרצה בבכי. ''כל שבוע'', בכתה, ''אנחנו עוברים את ההשפלה הזאת. כל שבוע
יש כאן מאות אנשים. זאת ממשלה רעה. אני מאחלת לנתניהו שיעמוד בתור הזה רק
ערב אחד בשביל להאכיל את הילדים שלו. האנשים האלה שבאים מהשובע ושלא חסר
להם כלום לא יודעים מה זה המעמד המשפיל הזה של לעמוד פה. אני עומדת פה עם
דמעות בעיניים. בממשלה יושבים אנשים רעים. שר האוצר מוקף אנשים בני 30 שרק
גמרו אוניברסיטה, שאולי הם מבינים במספרים אבל באנשים הם לא מבינים כלום.
הם אפס מאופס!''.
רחוב רוטשילד המה אדם. עוברי אורח חלפו על פני התור למזון ובידיהם גלידות
ובלונים.
רעיון של לילה
בסביבות השעה 23:00 קיבל זינגר - שבמשך כל הזמן הזה התרוצץ בין שקיות
האוכל, ביקש אנשים להפסיק לדחוף, הרגיע זקנה מייבבת, צעק לתוך הנייד ושמח
לראות שאשתו יפעת הגיעה לעזור - טלפון מב'. היא ראשל''צית, אם לשניים,
שבעלה עזב אותה עם שני ילדים. מדוע? סיפור עדתי. הוריו של הבעל (האשכנזי)
התנגדו לנישואיו איתה (המזרחית) ודירדרו את מערכת היחסים בין בני הזוג.
אחרי כמה שנות נישואים נטש את משפחתו. אשתו מסרבת לתת לו גט, כי היא פוחדת
שאם תיתן הוא יברח, לא ישלם מזונות והיא לא תראה אותו יותר. הרב גרוזמן,
לבקשתה, התקשר לבעל לאחרונה וביקש שיסייע - אם לא לאשתו, לילדיו. הבעל
(חתיכת כלב, אם תסלחו לי) סירב.
ב' התנצלה, אמרה שהיא לא יכולה להשאיר את הילדים לבד ושאלה אם זינגר יוכל
לשלוח את חבילת המזון אליה הביתה עם אחד המתנדבים. זינגר אמר שהוא בדרך.
אחרי הכל התור התקצר. הוא הגיע עכשיו לאמצע הפסז', בערך עד החנות
''קוסומוי'' שבה ניתן לרכוש ''מגוון מוצרי מיסטיקה וריהוט מהמזרח הרחוק''
עם ''הנחות מיוחדות לוועדי עובדים''.
זינגר הסתובב בין המתנדבים, נישק והתחבק, אמר תודה. עיניו היו בצבע סלק
בשל, וחולצתו,שהחלה את היום לבנה, קיבלה גוון בז'. יפעת נשלחה לחניון
להביא את המיצובישי. היא נהגה, זינגר נח, ואני הבטתי החוצה. יחד חלפנו על
פני שלט מאיר ובו שמות הערים התאומות של ראשון-לציון: מינסטר, גרמניה;
נימב, צרפת; פרינס ג'ורג'ס קאונטי, ארצות הברית; לובלין, פולין; הרנפיין,
הולנד; טיאנג'ין, סין; ברשוב, רומניה; ברצן, הונגריה; אסקס קאונטי, ארצות
הברית.
אחרי נסיעה של 12 דקות הגענו לבניין מגורים מדושן למראה, שבחנייתו
הצטופפו פרייבטים שטופים כולל ג'יפ מיצובישי מרווח. עלינו - זינגר ואשתו,
הרב גרוזמן ואני - לקומה השנייה וסחבנו פנימה את שקיות המזון.
ב' היא אישה יפהפייה עם שני ילדים יפהפיים, שאחד דומה לאב והשנייה לאם.
הסתכלתי מסביב, בסלון המאובזר היטב, וב' הבחינה בכך. היא הצביעה על
הפריטים המפוזרים בסלון: את התמונה קיבלה מהשכנים. את הארון מצאה זרוק.
לטלוויזיה אין אנטנה, במחשב זכו הילדים במסגרת מבצע ''מחשב לכל ילד'' ואת
הכורסאות קנתה במבצע מיוחד ב14- תשלומים אחרי שאחד מילדיה הושפל על ידי
חבריו שלא האמינו שבבית שלו אין איפה לשבת.
היא פרצה בבכי. ב23:45- אמרה שהיא לא יודעת מה יהיה, אבל ''בעזרת השם''
יהיה בסדר. הסתכלתי על זינגר, שישב שמוט סנטר מימיני. הוא רכן לעברי
ולחש: ''יש לי רעיון''. לבית זינגר חזרנו בשלוש לפנות בוקר (אחרי עצירה
נוספת בקניון החסד, שם נמשכה החלוקה עד שתיים). בסלון חיכה לנו הרבי
מלובביץ'. תמונותיו מפוזרות בסלון, במטבח, בפינת האוכל, במרפסת הסגורה
שמשמשת חדר עבודה. סך הכל שמונה לובביצ'ים.
אחרי האוכל יפעת ושרה-טובה פרשו לישון. זינגר השתרע על הספה והחל לדבר על
יהדות, אמונה, עשיית מצוות, קירוב בואו של המשיח, אירוע שהוא משוכנע
שיתחולל בעתיד הקרוב, הרחוק, מתישהו. יש יותר מדי סימנים, הוא אומר,
שהמשיח בדרך. לא יכול להיות שכולם טעו.
למחרת התעורר זינגר ראשון. קם, נטל ידיים, שטף פנים, הרביץ שחרית והתיישב
על הטלפון. בטלפון השלישי תפס את הקבלן איציק אמסלם באמצע חופשתו. הוא
הזכיר לאמסלם שפעם הוא אמר לו כי יהיה מוכן לאמץ משפחה נזקקת. הוא סיפר לו
על ב'. רונן הקשיב, אמר, ''כן, כן'' כמה פעמים, ניתק והניח את הנייד על
שולחן העץ.
''נו?'', שאלתי.
''הוא מוכן'', אמר זינגר. ''הוא יאמץ אותם. הכל סודר''.
|
