למעשה זה התור שלנו  /  מוטי רוזנבלום

הן עומדות שעות וממתינות.
פנים קפואות ועיניים כבויות. מאות נשים זקנות, שהשנים הותירו בהן אותות של עצב וצעירות יותר,
שהעוני והרעב עדיין חדשים להן. מרוסיה, מסיביר, מאוקראינה וקזחסטאן. נשים מאתיופיה,
ומארגנטינה, מצפון אפריקה, מאוזבקיסטאן, מרוסיה הלבנה וגם ילידות הארץ כמובן.
הן עומדות בשורה ארוכה וממתינות.
התור ארוך והשעות חולפות לאט והילדים רעבים. בידיהן תיקים מסוגים שונים – תיקי צד גדולים של
אתלטים, מיני מזוודות משובצות על גלגלים, סלי פלסטיק ענקיים ושקיות ניילון מהסופרמרקט.

הן עומדות שעות וממתינות לתחילת חלוקת מצרכי המזון של מפעל הצדקה "לב החסד". מאות משפחות
עניות, עם אלפי ילדים רעבים, תלויות באותו סל מזון לשבת, שאולי גם יהיה ניתן לאכול ממנו
שיירים במהלך השבוע.

סביב התור הענק, החוסם את מרכז הרחוב הפקוק גם בימי חול, אלפים רבים אחרים, העושים את
הקניות האחרונות לערב שבת ומביטים בסקרנות אל כל אותם ממתינים בתור ההולך וגדל מרגע לרגע.

נהגי המכוניות, התקועים בפקק, פותחים חלון, שואלים מה קרה? מה מחלקים? האם יש נפגעים?
- וממשיכים הלאה לעיסוקיהם.
זה לא התור שלהם.

כך זה נראה מידי יום חמישי בשבוע, ברחוב מרכזי והומה אדם, במרכז העיר ראשון-לציון, והשנה
להזכירכם, היא 2004.

לשכות הרווחה והממסד הציבורי הרימו ידיים. בעיות תקציביות קשות של הרשויות ומשבר כלכלי
מתמשך, הם הגורמים למחזה העצוב והנורא הזה.

על הרקע הזה הוקם בית התמחוי "לב החסד", ע"י בית חב"ד המרכזי בראשל"צ, יחד עם רבים
מתושבי העיר, דתיים וחילוניים, אשר נרתמו לסייע במצרכי מזון למשפחות במצוקה.

מידי יום חמישי, מחלקים עשרות מתנדבים, סלי מזון ל-1000 משפחות בקירוב, שהם אלפי פיות
רעבים. עולים חדשים ומשפחות ותיקות, חילונים ודתיים – כל אלה מגיעים פעם בשבוע אל "קניון
לב החסד" ברחוב רוטשילד (כן, ברחוב שנושא את שמו של הנדיב הידוע...), לקבל את סל
המזון לשבת.
"לב החסד" אינו מתוקצב ע"י גורם כלשהו, ממשלתי או עירוני. מצרכי המזון המחולקים לנצרכים,
הם פרי נדיבות הלב של תושבי העיר וכאלה שאינם מתגוררים בראשון-לציון, אך לא מסוגלים לעמוד
מן הצד ולצפות במחזה העצוב הזה.

מתנדבי "לב החסד" ובראשם הרב יצחק גרוזמן ואנשי העסקים מר רונן זינגר ומר מוטי ארואסטי מישראל
ומר ברוך דוייטש ודר' ג`יי גולד מניו-יורק העוסקים במלאכת קודש זו, אינם יכולים בכוחות עצמם
להביא את האור לאותן משפחות רעבות. רבים מאתנו, בעיר, במדינה ובתפוצות, חייבים להיות
שותפים לעשייה הגדולה והחשובה הזו, כי בסופו של דבר, כולנו, בעם היהודי, ערבים זה לזה.
למעשה זה התור שלנו.